לקבל את המירב

קבוצה הולכת וגדלה של צעירים מתמרמרים על כך שמחירי הבתים עולים ושאינם יכולים להרשות לעצמם בית במקום שהיו רוצים לגור בו.   הטענה שלהם שהמדינה צריכה לספק להם דיור בר השגה.   האמנם?

אני טוענת שמאחורי הטענות האלו יש פינוק, תרבות המגיע לי במיטבה,   צפיה מהמדינה להגן עליהם מהחלטות עסקיות כושלות.

למה פינוק?   כי כולם רוצים לגור בארלוזרובה פינת דיזינגובה.  והרי לא ניתן לחשוב שהמקומות המבוקשים יספיקו לכולם.   אז כל אחד חושב שלו מגיע יותר.   אחד רוצה רק בהרצליה כי שם הוא 5 דקות מההורים וחייבים לתת לו אפשרות לקנות בזול ליד ההורים.  אחר רוצה רק תל אביב כי הרי לא יעלה על הדעת שמיוחס כמוהו יגור בשום מקום אחר. והמשותף לכולם שאף אחד לא חושב להסתכל במקומות שעדיין במחירים סבירים.  אף אחד לא רוצה לגור במקומות כמו: חדרה, לוד-רמלה , בני עייש וכו'.

כן, יש מקומות גם היום שניתן לקנות בית במחיר סביר.  וכן, הם אפילו לא בפריפריה ובמרחק חצי שעה ממקומות עבודה רבים במרכז.  אבל כל אחד חושב שהוא טוב מידי בשביל לגור בהם.   כאשר לפני שנתיים חיפשתי מקום לגור גם אני לא חשבתי על מקום כמו לוד.  החלום שלי לא היה תל אביב הוא היה בית עם אדמה.  ואני נצמדתי ליחידת דיור קטנטנה במשק של ההורים ולא הייתי מוכנה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאשר בית עם אדמה.  והזמן עבר.  שנים למעשה.  ובשנים האלו המחירים עלו. ואנחנו צברנו  כסף אבל המרחק מבית עם אדמה רק גדל.   אחת לכמה זמן חיפשנו בית עם אדמה ועשינו סיבובים בכל מיני מקומות.  התחלנו בסביבה הקרובה, באזור שדה התעופה.  והתייאשנו מהמחירים.  התחלנו להרחיב את החיפוש.   הגענו עד חדרה בצפון ועד גדרה כפר יבנה בדרום.  ועל לוד דילגנו.  אנחנו נהיה לודאים?  לא , אין מצב.   והמחירים מה לעשות גבוהים מידי. התחלנו לחשוב כמה משכנתא נצטרך ואיך נוכל להסתדר איתה.  חשבנו אפילו לקנות משהו עם יחידה שניתן להשכיר וכך לחסות חלק מההוצאות.  אבל המספרים לא עבדו.   זה תמיד הגיע לחוב שפשוט לא ראינו איך אנחנו עומדים בו. ונכון שאנשים לוקחים הלוואות בסדר גודל כזה.  גם אנחנו יכולנו , אבל זה נראה לנו מטורף.  ולא קנינו.  ונשארנו ביחידה עם החלום לבית משלנו.

וכשלפני שנתיים הרגשנו שזהו, אי אפשר יותר לחיות במשהו שהוא לא שלנו.  חייבים לקנות משהו משל עצמנו התחלנו להתפשר. אז אמרתי טוב נו אז לא חייב להיות בית פרטי, נלך על דו משפחתי. ושוב התחלנו מקרוב ושוב הרחבנו את  החיפוש וטרנו אחר כל דבר שפורסם במחיר סביר.  ולא דגנו כלום. ושוב דילגנו על לוד.

נו טוב, אז אולי, רק בינתיים,  נלך על דירת גן.  ושוב מחפשים ושוב מנסים לצוד משהו.  וכשכבר הצלחנו למצא: דירת 3 חדרים בראש העיין החדשה (במקום טוב אמנם) עם גן ורצו עליה 850K. לבניין גן משותף, שמי שנמצא בו מציץ ממש בגובה העיניים לתוך החדרים.  והגן, בערך מטר על מטר.   נו טוב אז  דירת גן האוט. מה עושים? אז כבר התחלנו להיפתח ללוד.   ואז אמרנו , אם כבר לוד אז לפחות שיהיה מה שחלמנו עליו, בית עם אדמה.

ובכל הזמן הזה, עם כל התסכול של עליית המחירים, עם כל הכמיהה לבית פרטי עם אדמה לרגע אחד לא חשבנו שהמדינה חייבת לספק לנו את החלום.   זה הרי מובן מאליו, אתה חולם על בית פרטי עם אדמה תמצא דרך להשיג את הכסף הדרוש לכך.

אני כל החיים חייתי בקרבה ללוד אז הדעה שלי על לוד לא מבוססת על סטיגמה.  וכן, לעיר יש בעיות. ראש עיר לא מנוסה ולא מתפקד, עיר שבמשך שנים הייתה קורבן לשחיטות, תגבור באוכלוסיה של משתפי פעולה ובדואים שלא היה איפה לשים וזרקו לעיר,  בעיה גדולה של גביית מיסים ובעיקר, תדמית בעייתית שמרתיעה אוכלוסיה חזקה מלהגיע.   ועם כל זאת בעיר הזאת אנחנו קרובים לכל מה שאנחנו רוצים, קרובים למקומות עבודה, קרובים להורים ולחברים. ובעיקר הכסף שלנו יכול לקנות הרבה יותר.

במהלך החיפושים מצאנו בית יפיפה על מגרש של 600 מטר ורצו עליו מליון. הבית הזה היה שווה חצי ממה שביקשו לפני שנתיים. ושוב רצים החישובים של כמה משכנתא נצטרך ושוב החשש מלהחנק במשכנתא.  והתמהמנו. והבית נמכר במליון שלוש מאות.  באמת היינו על סף יאוש מצאנו בתים שהיו או יקרים או ממוקמים בשכונות שהזדקנו ושכל האוכלוסיה הטובה כבר ברחה מהם וגם נזקקו לשיפוץ ענק.  הגענו למסקנה שאמנם לוד, אבל גם כאן כנראה נצטרך לוותר על החלום לבית פרטי.

ואז גיליתי את שכונת גני יער. התחלתי להסתובב בשכונה ובממוצע הייתי מגיעה 3 פעמים ביום. רואה בתים עם שלטים למכירה, מדברת עם השכנים של אותן דירות,  יושבת בפארק ומנסה לתפוס שיחה עם אנשים שהגיעו עם הילדים לשחק.  וואלה, אנשים דווקא מרוצים ומספרים דברים טובים.  נזכרתי בחברה מהתיכון שפעם גרה בשכונה.  חברה עורכת דין שותפה במשרד עורכי דין.  בחורה פלפלית ואחת המוחות החריפים ביותר שיצא לי להכיר.  שאלתי אותה מה את מספרת על המגורים בגני יער?  סיפרה לי תשמעי,  בעלי ואני קנינו את הדירה כשהיינו סטודנטים תפרנים.  חשבנו, פתרון טוב לשנתיים שלוש עד שנסתדר ונעבור למקום טוב יותר.  אבל היה לנו כל כך טוב שהשנתיים הפכו לשמונה.  תשמעי, יש כאן הכל, שכונה נחמדה ומטופחת, גנים טובים וזולים העשרה זולה מאד לילדים.  אנחנו פשוט היינו מרוצים.  וכל דבר שרצינו עלה לנו חצי מחיר מאשר במקום אחר.  טוב נשמע טוב, היא נתנה לי לדבר עם חבר שעדיין גר בשכונה וגם הוא סיפר רק דברים טובים.  ופתאום חבר של חבר של אח שלי גר בשכונה וגם הוא מספר דברים טובים.

ככל שהצטברו יותר ויותר חוות דעת חיוביות וככל שראיתי בעיניים שלי את השכונה התגבשה אצלנו החלטה שבמקום להיחנק עם חוב ענק למשכנתא ולשקוע במקרה של אי רציפות בעבודה, נקנה גם אנחנו דירה בשכונה עד שיהיה לנו יותר כסף ונוכל להגשים את החלום לבית עם אדמה.  והתחלתי לחפש ולחפש.  ובכל פעם משהו אחר פסל: או מוכר שלא באמת רוצה למכור ולא יודע בכלל לאן יעבור ומתי יוכל לפנות, או דירה לא אטרקטיבית, או מחיר לא סביר.   ואנחנו כבר ירדנו מדירת גן שכמעט ואין בשכונה.  ורצינו דירת גג.  חשבנו, נוכל להשתמש בגג כדי לארח, לשחק עם הכלבה, להרגיש קצת חופש.  והכי חשוב, אף אחד לא ילך מעלינו ופחות נרגיש שזאת דירה.  וההיצע היה מאד מאד מוגבל.  ואנחנו שראינו כמה עלו המחירים מלפני שנתיים היינו מיואשים.  כל כך התבאסנו שלא עשינו את הצעד לפני כן. אמנם כעת יש לנו יותר כסף אבל גם הדירה הרבה יותר יקרה. והיינו יכולים לקנות במה שהיה לנו דירה ולחסוך עוד הרבה כסף בזמן הזה.  וחיפשנו וחיפשנו וכמה חודשים לא מצאנו.  וכל כך רצינו לעבור כבר למשהו משלנו.

ואז מצאנו דירה ששבתה את ליבנו, 530K דירת 4 חדרים, רחוב שקט ללא מוצא, מרפסת עם נוף לשדות, מרווחת ומאד מאד אטרקטיבית.  איך שנכנסתי לדירה התאהבתי.  חזרתי לבעלי ואמרתי לו , מצאתי לנו דירה.  עוד באותו היום שכנעתי את בעלי לראות את הדירה.  איך שיצאנו הוא אמר לי בשקט אני מרגיש שזה הבית שלנו.   ואז כשרצינו להיכנס למשא ומתן על קנית הדירה המוכר החליט שבעצם, הוא לא יכול לקנות שום דבר אחר במחיר הזה והוא "לא משוגע למכור".   הוא הציע לנו את הדירה ב- 600K מה שנקרא Take it or live it.  כך ביומיים התייקרה הדירה שרצינו ב- 70K.   כאן בעלי איבד את הצפון ונכנס ללחץ.  והציף אותי בכתבות מהעיתונים הכלכליים שהנה הנה המחירים ירדו. ואולי נחכה עוד שנה שנתיים.  ואנחנו נפסיד כסף.  וכולם מסביב היו נגד וטענו שלא קונים בכל מחיר.  ואמרו שאני נלהבת מידי.  ופתאום הבעל לא בטוח לגבי הדירה.  והיא בעיתית ויש חשש לנזילות.  הוא לא בחל בחל באף טיעון כדי לנסות להוריד אותי מזה.  ואני בשלי.  מפעילה לחץ כפי שמעולם לא לחצתי עליו.  בסוף הדירה שלנו.  אנחנו עצמאיים.   יש לנו דירת 4 חדרים 100 מטר בנוי פלוס מרפסת משקיפה לשדות, חניה צמודה ומדשאה ענקית מאחור.   ואחרי שנתיים, המחירים שאמורים היו לרדת כי "יש משבר" וכולם  צועקים "בועה"  הם בערך ב- 40% גבוהים יותר בשכונה.

אבל אתם יודעים מה אני לא סופרת את הכסף במדרגות איך עשיתי בשנה וחצי מאתיים וחמישים אלף שקל.  אתם יודעים למה?  כי גם אם אני אמכור עכשיו ואממש את הרווח לאן אלך?  ומה אקנה בכסף שאמכור את דירתי?   וזה מביא אותי למה שאמרתי בהתחלה: שהדרישה להתערבות ממשלתית במחירי הדירות היא לא רק פינוק אלא גם הטלת אחריות של המדינה להחלטות עסקיות כושלות.  למה?  כי  הרבה אנשים לא קונים כי הם מחכים לירידת מחירים, או מסתוורים מעליית המחירים וחושבים שהם אנשים עסקים דגולים: מוכרים את הדירה שלהם חושבים לשבת על הכסף עד ש"הבועה תתפוצץ"  בערך באותו זמן שקנינו את הדירה שלנו הייתה לנו שיחה עם קרוב משפחה שסיפר בסיפוק וגאווה איך שנתיים לפני הוא קנה ב- 600K דירה ברחובות והנה הוא מכר אותה ב- 830.  עכשיו הוא רוצה לשבת על הכסף כי יש משבר ו"אין מצב שהמחירים לא יורדים"  ואז הוא יעשה עוד רווח כשיקנה דירה אחרת בזול יותר.  בינתיים הוא ישכור. אמרתי לו: תשמע, זה הכל טוב ויפה.   זה גם אכן יכול להיות שזה יצליח ויתכן ואכן המחירים ירדו.  אני אישית לא חושבת ככה כי יש ביקוש אמיתי לדירות ויש מחסור.  אבל אני לא נביא ויכול להיות שאתה צודק.  אבל זה הימור ואתה צריך להבין את זה. ואם היום יש לך כסף לדירה אולי עוד שנתיים יהיה לך כסף לדירה ושליש או שהוא יספיק רק לשלושת רבעי דירה.  זה פשוט לא יותר מאשר הימור ומדובר כאן בבית שאתה צריך לגור בו.  אבל הוא כל כך היה משוכנע שהוא יודע את העתיד ושהוא עושה את הדבר החכם ביותר.  שנתיים אחרי אותו אדם כועס שהמחירים כל כך יקרים ושזה לא הוגן.

אז נכון, אין מבאס מלראות שבית שיכולת לקנות במחיר מסויים לפני שנתיים עלה ב- 40%.  ונכון, הכי כיף לגור איפה שחולמים.  אבל מה לעשות שהמדינה לא יכולה להחליט להוריד את המחירים באופן מלאכותי.   מחיר של דירה הוא עניין של היצע וביקוש.  תמיד אם יש עליה אחד מרוויח והשני מפסיד והפוך.  המדינה לא יכולה להתערב באינטרס של אחד על חשבון האחר ולא יכולה להחליט שהיא באופן מלאכותי מקצצת לכל ציבור בעלי הדירות את הרכוש ב- X אחוזים.   המחירים אולי ירדו, אולי יעלו ואולי ישארו כפי שהם וידשדשו.  וזו אחריות של כל אחד מאיתנו להחליט איזה סיכון הוא לוקח ולשאת את מלא האחריות על כך.  אם אתה מוכן לקחת על עצמך מחויבות כספית גבוהה או תתפשר ותלך למקום זול יותר.  כל אחד מאיתנו אחראי על החלטותיו אם זה בקניה או באי קניה ואסור להכניס באמצע את המדינה.

התמונה בראש הרשימה היא של הבניינים עם המדשאות מאחור.  קצת שונה מהסטיגמה לא?

אגב, לי מגיע לקנות בגדי מעצבים בכיכר המדינה  ואני רוצה שהמדינה תדאג שהמחירים יהיו מספיק נוחים כדי שאוכל לקנות אותם.  יורדו המחירים של בגדי המעצבים!!!

נהניתם ? הירשמו לעידכוני RSS !

\\ תגיות: דירות, מחירי דירות, נדל"ן, פיקוח על המחירים